החלטה בתיק ב"ש 9557/07

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (ס' הנשיא, כב' השופטת ר' פרידמן - פלדמן), מיום 9/5/07 לפיה בוטלה, על ידה, החלטה קודמת, בדבר השבת תפוס.

הרקע

1.     העורר הגיש בקשתו להחזרת תפוס (ב"ש 1311/07). התפוס בו מדובר הנו אוטובוס אשר נתפס בגבעת זיו באיזור הר חברון. לטענת העורר במסגרת בקשתו הנ"ל, לא הייתה כל הצדקה לתפיסתו של האוטובוס ואף לא ניתנה לו כל הזדמנות לפנותו בעצמו. עוד נטען כי לא היה בכוונת העורר לעבור כל עבירה באמצעות האוטובוס, וכי גם אם היה חשד כי העורר מתכוון לעבור עבירה באמצעות  האוטובוס, היה על המשיבה לפעול במסגרת הכללים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי ולא במסגרת הוראות הבטחון, תש"ל - 1970. בית המשפט קמא ביקש את תגובת המשיבה לבקשה ומשלא באה בקשה במועד שנקבע לכך, ניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט (מיום 11/2/07), לפיה הורה על השבת התפוס כמבוקש (זאת, בהעדר תגובה). לאחר מתן החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, הוגשה בקשת המשיבה לבטול ההחלטה, בעקבות כך התקיים דיון שבעקבותיו ניתנה ההחלטה נשוא הערר, לפיה בוטלה החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא ובקשת העורר נדחתה מחמת חוסר סמכות.

2.     'תפיסתו' של האוטובוס נעשתה בעקבות מתן צו בדבר הוראת ביטחון, תש"ל - 1970 שהוצא על ידי צבא הגנה לישראל - המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ובמסגרת סעיף 80 לצו. הטובין שנתפסו, במסגרת צו זה, הנו אוטובוס 'לא שמיש לנסיעה' וסיבת התפיסה נומקה בצו כחשד שנעברה לגבי האוטובוס עבירה "על הדין ו/או תחוקת הבטחון. יש טעם לחשוד שהשתמשו בטובין הנ"ל לשם עבירה"  והוסף, בכתב יד: "שינוע הדבר ללא היתר".

3.     לטענת העורר, בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו  (השנייה) ולא בא פירוט לקביעה מדוע בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה. עוד נטען כי הליך התפיסה אמור להיות מבוצע על פי החוק החל במדינת ישראל ולא במסגרת צו שאינו חל על אזרחים ישראליים.

4.     מנגד, לטענת המשיבה, מאחר שתפיסתו של האוטובוס נעשתה באיזור יהודה ושומרון, בוצע ההליך במסגרת החקיקה החלה על האזרחים או התושבים המתגוררים באיזור זה.  סעיף 80 לצו הוראות הבטחון מסמיך חייל או כל רשות לתפוס רכוש כאשר יש חשש שהטובין ישמשו לביצוע עבירה. במקרה הנדון, כך נטען, הוצב האוטובוס ללא היתר והצו ניתן מכח הוראת סעיף 84 לצו הקובע שתחיקת בטחון תחול הן על עבירות בטחון והן על עבירות לפי דין אחר. עוד נטען כי לפי הוראת סעיף 1 (א) לצו, 'בית  משפט' מוגדר כבית משפט צבאי והוא המוסמך לדון בהליכים הקשורים בצו. דהיינו, מאחר שהתפיסה נעשתה על ידי המנהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון, על העורר לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק. עוד נטען כי העורר פנה למנהל  האזרחי ושם הוסכם על שחרור האוטובוס תמורת  תשלום סך של 7,000 ש"ח. לעניין זה, תשובת העורר הנה כי ההפניות אליהן הפנתה באת כח המשיבה, נוגעים לעניינים בטחוניים והסמכות לקבל החלטות בעניינים אלה אכן מסורה לצבא.

4.     בית המשפט קמא, מפרט בהחלטתו את טענות הצדדים, לרבות טענת המשיבה לפיה הסמכות לשחרר התפוס הוקנתה למנהל יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ועל העורר לפנות אליו וביקורת על החלטתו מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עוד פורטו טענות העורר לפיהן משניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, היה על המשיבה לפנות בערר ולא בבקשה לקיים דיון בפני בית המשפט קמא, כי בהיות העורר אזרח ישראל, חלים עליו חוקי   המדינה גם בשעת שהותו באיזור יהודה ושומרון, ועל כן הצו אינו חל עליו וכי האוטובוס נועד לשמש  לתפילה. לאחר סקירת טענות הצדדים קבע בית המשפט קמא: "לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במסמכים שהוגשו, אני מקבלת את טענת המשיבה כי הסמכות לדון בבקשת המבקשים להחזרת התפוס אינה נתונה לבית משפט זה, ועל המבקשים להפנות בקשתם למנהל על יחידת הפיקוח באיזור יהודה ושומרון",  ומוסיף בית המשפט קמא ואומר: "משניתנה ההחלטה מיום 11/2/07 בחוסר סמכות, אני מורה על ביטולה ואני מוחקת את הבקשה להחזרת תפוס".

5.      תחולת הדין הישראלי זהה, בדרך כלל, לגבולות המדינה ואין גבולות אלה כוללים את האזור או שטחים אחרים המוחזקים על ידי צה"ל. לעיקרון הכללי, לפיו תחולת הדין הנה טריטוריאלית, יש חריגים מסויימים, מועטים (ר' בג"צ 2612/94 אברהם שעאר נ. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח' פ"ד  פ"ד מ"ח (3)ד. הצו בדבר הוראות הבטחון, תש"ל - 1970 חל על תושבים - אזרחים ישראלים המתגוררים באיזור יהודה ושומרון שכן המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל אינם חלים שם. ר' בג"צ 6339/05 נדיה מטר ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה, פ"ד נ"ט (2) 846. סמכותו של מפקד האזור משתרעת על כל הישראלים המצויים באזור. לכך יש לצרף את העובדה שסעיף 84 לצו מרחיב את סמכות ההחרמה והתפיסה גם "לגבי עבירה על דין אחר כלשהו שהוא בר תוקף באזור". מכאן, שסמכות התפיסה חלה גם בנסיבות העניין הנדון. סמכות התפיסה על פי סעיף 80 לצו בדבר הוראות הבטחון, קשורה קשר ישיר להחלטה בדבר נקיטת הליכים פליליים בקשר עם הטובין שנתפסו, כפי שקבוע גם בהוראה מקבילה הקבועה בהוראת סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969. אלא, בענייננו לא באה בקשה לקשור בין שני ההליכים ולא הובאו פרטים בקשר עם כך. על-כן, אין מקום, בנסיבות אלה, להידרש לשאלה בדבר מטרת סמכות התפיסה. יחד עם זאת, ניתן לאמר כי סמכות  התפיסה לפי סעיף 80 אינה קשורה בהכרח לביצוע עבירה על ידי מי שנתפסו מידיו הטובין. הוראת סעיף80 (ג) לצו קובעת כי מקום שנתפסו טובין ונמצא לאחר מכן שלא השתמשו בהם לעשיית כל עבירה, או שאין הם עשויים לשמש ראיה למעשה עבירה, ישוחררו בהתאם להוראות מפקד האיזור. כמובן שבשאלה אם נעברה עבירה, מכריע בית המשפט בלבד.

        כאמור בהחלטת בית המשפט קמא, המשיבה לא התנגדה לשחרור התפוס אולם דרשה סך של 7,000 ש"ח. לא פורט הבסיס לדרישה זו אולם נראה כי היא באה במסגרת הוראת סעיף 80 (ה) לצו, לפיו הבעלים של הטובין שנתפסו או מי שהחזיק בהם בעת תפיסתם "חייב בתשלום הוצאות תפיסת ואחזקת הטובין, בהתאם להוראות מפקד כוחות צה"ל באיזור".  צו מס' 378 בדבר הוראות בטחון קובע כי 'בית משפט' הנו בית משפט צבאי שסמכות השפיטה באזור נתונה בידיו.  צו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) מס' 378, התש"ל - 1970 - צו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) יהודה ושומרון) (מס' 1539), תשס"ד - 2003 (צו שניתן מכח סעיפים 70 א' ו'-80 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון)  (מס' 378), תש"ל - 1970 ולפי סעיף 5 לצו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) יהודה ושומרון) (מס' 1539, תשס"ד - 2003), קובע את זהות בעל סמכות השחרור ואת נושא 'הוצאות התפיסה והאחזקה': "הוצאות תפיסה לרבות הוצאות הובלת הרכוש למגרש וכן הוצאות האחזקה של הרכוש, לרבות הוצאות ביטוח ושמירה, בסכום שייקבע על ידי בעל סמכות השחרור". רכוש, הנו כהגדרתו בצו בדבר מבנים בלתי מורשים. סעיף 4 לצו בדבר מבנים בלתי מורשים קובע כי בקשה לשחרור הרכוש התפוס תוגש על ידי מי שהחזיק ברכוש כדין בעת התפיסה, וסעיף 4 (ב) קובע כי: "בעל סמכות השחרור רשאי להורות על שחרור רכוש שנתפס". 'בעל סמכות שחרור', הנו על פי הוראת סעיף 1 לאותו צו,  "הממונה, מנהל יחידת הפיקוח או סגן מנהל יחידת הפיקוח". בכוחו של זה להתנות את השחרור בתנאים שיקבע, לרבות תשלום  הוצאות התפיסה והאחזקה (סעיף 4 (ד) (1).

מכאן, המסקנה הנה כי על העורר היה לנקוט בהליך כאמור בצו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) יהודה ושומרון (מס' 1539), תשס"ד - 2003, חרף ההליך שבו נקט.

לפיכך הערר נדחה.

ניתנה היום כ"ג בכסלו, תשס"ח (3 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

קלדנית: רחל אמויאל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: